הפרעות במערכת הלעיסה TMD
הפרעות במערכת הלעיסה נגרמות כתוצאה מבעיות מנשך, מפרק הלסת ושרירי פנים סביבתיים השולטים על הלעיסה ועל תנועת הלסתות. מפרק הלעיסה הוא ציר שמחבר את הלסת התחתונה לעצם הַצֶּדַע של הגולגולת הנמצאת מול האוזן בכל צד בפנים. הלסתות נעות בצורה חלקה מעלה ומטה ומצד לצד ומאפשרות את הדיבור, הלעיסה והפיהוק. השרירים שנמצאים מסביב למפרק הלסתות שולטים על התנועה והמיקום שלהם.
הסיבות להפרעות אינן ברורות אך הרופאים מאמינים כי הסימפטומים מופיעים עקב בעיות בשרירי סגר הפה או בחלקים של המפרק עצמו. פציעת הלסת, המפרק, או השרירים בראש והצוואר, וגם מכה קשה, עלולה לגרום להפרעות בלעיסה. טחינה או חריקת השיניים שמפעילות לחץ על המפרק, יציאת הכרית הרכה מהמקום או דיסק ממערכת המפרק, מחלת עצמות או דלקת פרקים במפרק וגם דיכאון עשויים גם הם להיות גורם שמביא למתיחת שרירי הפנים והלסת.
סימפטומים להפרעות במערכת הלעיסה
הסימפטומים הם כאבים חזקים ואי נוחות שעשויים להמשך מספר שנים. הפרעות במערכת הלעיסה נפוצות יותר בגילאים 20 עד 40 ומופיעים יותר אצל נשים מאשר גברים, והם כוללים: כאבים או רכות בפנים, כאבים במפרק הלסת, בצוואר ובכתפיים או מסביב לאוזן בזמן הלעיסה או הדיבור או כאשר פותחים את הפה לרווחה. הלסתות עלולות “להיתקע” או “להינעל” במצב של פה פתוח או פה סגור. קולות פיקוק או צקצוק כאשר פותחים וסוגרים את הפה שלעיתים מלווה בכאב. תחושת עייפות בפנים. קשיים בלעיסה או אי נוחות פתאומית בנגיסה במידה והשיניים העליונות והתחתונות אינן תואמות יחד. נפיחות בצידי הפנים. סימפטומים נוספים בקצרה עלולים להיות כאבי שיניים, כאבי צוואר, סחרחורות, כאבי אוזניים ובעיות שמיעה.
כיצד מאבחנים הפרעות במערכת הלעיסה?
בגלל שיש מצבים רבים אחרים שעשויים לגרום לסימפטומים דומים, כולל כאבי שיניים, בעיות סינוס, דלקת מפרקים או מחלות חניכיים, על רופא השיניים לערוך ברור קפדני הכולל בדיקה קלינית והיסטוריה רפואית כדי לקבוע את הגורם לסימפטום. הרופא יבחן בצורה פיזית את מפרק הלסת לכאב או לרכות, יאזין לקליקים או לקולות פיקוק אחרים במשך תנועת הלסתות. עוד הוא יבדוק מוגבלויות תנועה או נעילה של הלסת בזמן פתיחת או סגירת הלסת ואת המנשך ותפקוד שרירי הפנים.
יהיו מקרים בהם תזדקקו לצילום פנוראמי, צילום כולל של הפנים יאפשר לרופא לראות שתי הלסתות TMJ, והשיניים בכדי להיות בטוח שבעיות אחרות אינן גורמות לסימפטומים. לפעמים תבוצענה גם בדיקות הדמיה, כמו בדיקת הדמיית תהודה מגנטית (MRI) או טומוגרפיה ממוחשבת (CT) במידת הצורך. הדמיה מגנטית רואה את הרקמות הרכות כמו את דיסק TMJ ויודעת לקבוע האם הוא נמצא במקום הנכון בזמן תנועת הלסתות. סורק ה- CT עוזר לראות פרטים של העצם על המפרק.
איזה טיפולים קיימים ל- TMD?
ישנו טווח טיפולים ל- Temporomandibular disorders שמתחילים בהשגחה עצמית פשוטה, דרך טיפולים שמרניים ועד לזריקות וניתוח פתוח. רוב המומחים מסכימים כי את הטיפול צריך להתחיל בתרפיות שמרניות וללא ניתוח, כאשר הניתוח הוא מוצא אחרון בלבד. הטיפולים הטובים ביותר שתועדו בתחום זה היו הטיפולים המשולבים.
רוב ההפרעות במערכת הלעיסה הן מוגבלות ואינן הולכות ומחמירות, טיפול פשוט שכולל הדרכה בהשגחה עצמית, ופעולות שיקומיות במטרה להעלים פרכוסי שרירים, זה כל מה שצריך. משתמשים גם במשככים המכילים סטרואידים נגד דלקות לתקופה קצרה. מצד שני, הטיפול בהפרעות לעיסה כרוניות צריך להתבצע על ידי צוות מומחים הכולל רופא להשגחה ראשונית, רופא שיניים, פיזיותרפיסט, פסיכולוג, רוקח ובמקרים מועטים גם מנתח, שיספקו הדרכה בטיפול עצמי, תרופות, ריפוי פיזי, סד לקיבוע, ייעוץ פסיכולוגי, טכניקות להרגעה, משוב ביולוגי, היפנוזה, דיקור וארטרוסנטזיס (הוצאת נוזלים מהפרקים עם מזרק).
טיפולים נפוצים להפרעות במערכת הלעיסה
תרופות – בדרך כלל משתמשים בתרופות אל-סטרואידים נגד דלקות, משככי שרירים, טריציקליד נגד דיכאון, לאחרונה גם זריקות בוטוליניום טוקסין במקרים של ארטרוסנטזיס. איבופרין ונפרוקסן עובדים טוב כאשר הם ניתנים על בסיס קבוע לתקופה של שבועיים עד חודש עם צמצום הדרגתי, תרופות משככות “חזקות” יותר ניתנות במקרים קיצוניים. משככי השרירים הנפוצים הם דיאזפאן, מטוקרבמול, וציקלובנזפרין, יש להשתמש בהם במינון קטן הגורם להרדמת המקום. טריציקליד נגד דיכאון, במינון נמוך, נמצא יעיל לשימוש לזמן ארוך וכאבים כרוניים. הם פועלים כאשר הם אינם מעבירים כאב ומפחיתים חריקת שיניים לילית. אמיטריפטילין ונורטריפטילין, במינון נמוך אף הם נפוצים ביותר לטיפול בכאב כרוני.
בוטולינום טוקסין – בוטוקס נמצא בשימוש בטיפול יחיד או בשילוב עם ארטרוסנטזיס, אין מחקרים מבוקרים על שימוש בבוטוקס ב- TMD, יש להשגיח במיוחד על בידוד טוב של השרירים ולהזריק מינון מתאים. אין עדיין מסקנות ארוכות טווח לגבי התרופה. מחקרים לכאבי פנים הקשורים ללעיסה היפראקטיבית הראו תוצאות טובות בטיפול המשלב בוטולינום טוקסין.
סד לעיסה – ידוע גם כ”שומר לילה” או סד לילה לחריקות בשינה או כאביזר תומך, ישנם סוגי סד שונים וניתן לשייך אותם לשתי קבוצות, הממוקמים מאחור והתומכים במצב המפרק. ההקלה הפסיכולוגית שנותן הסד עדיין איננה מובנת היטב. גורמים כמו שינוי ביחס סגירת הפה, פיזור הכוחות בזמן הלעיסה, והשינוי ביחס המבנה והכוחות במפרק הלסת כנראה שממלאים תפקיד כלשהו שמקל על המטופל.
הזרקת חומצה היאלורונית – קיימים כיום הגיגים בספרות הרפואית לגבי יעילות הטיפול בחומצה היאלורונית ב- TMD, מחקר שהתפרסם ואשר הסיק תוצאות לא מושלמות בנוגע ליעילות הטיפול, ציטט כי ניתן להשוות אותו לטיפול בסד. המחקר אף קבע כי קיימת גם תגובת פלסבו, אולם צריך לקבל עוד נתונים ולערוך מבחנים נוספים לפני שמסיקים מסקנות סופיות לגבי הזרקות של חומצה היאלורונית בטיפולים להפרעות במערכת הלעיסה.
ארטרוסנטזיס – זהו תהליך המבוצע בהרדמה כאשר המטופל סובל ״מהתקפה פתאומית״, וכאשר אין פתיחת לסת אצל מטופלים עם עבר משמעותי של הפרעות סגר. מחדירים מחט לחלל המפרק העליון ומזריקים תמיסת מלח שמרחיבה את חלל המפרק. לאחר מכן מוציאים את הנוזל לבדיקה. המפרק מתרחב שוב ומכניסים מחט נוספת לאותו המקום ששוטפת את המפרק. סטרואידים וחומרי הרדמה מקומיים מוזרקים לתוך חלל המפרק בתום התהליך. שטיפה פשוטה של התא העליון ב- TMD בשימוש ארטרוסנטזיס נחשבת ליעילה במיוחד אצל מטופלים עם היסטורית אי התאמה בסגירה ובמקרים כאלו התוצאות דומות לניתוח פתוח (ראה בהמשך אודות ניתוח פתוח).
ניתוח אנדוסקופיה – הסיבות לניתוח יכולות להיות: הִדָּבְקוּת, פיברוזיס (לַיֶּפֶת) ומחלת ניוון פרקים. עסקינן בניתוח בטוח, המבוצע בהרדמה מקומית, מינימום פולשני עם סיבוכים מועטים. הרופא יבצע חתך קטן מול האוזן, לאחר מכן הוא יחדיר מכשיר קטן ודק עם אור ועדשה. המכשיר ישדר אותות וידאו על מסך שיאפשר לרופא לאבחן את המפרק ואת סביבתו. בהתאם לגורם המפריע, המנתח קרוב לודאי יסיר את הרקמות המודלקות או ישיב את הדיסק למקומו.
ניתוח פתוח – החזרת המפרק למקומו משיגה תוצאות טובות במטופלים עם הפרעת לעיסה מתקדמת. ניתוח פתוח היה הטיפול העיקרי בשנות ה- 70 וה- 80 ורוב הטיפולים היו במיקום הדיסק ובציר תנועת הלסת. במקרים של נזק כבד לדיסק, תהליכים כמו תיקון דיסק והסרתו, בוצעו כאשר השתמשו בחומרים מלאכותיים או אוטוגניים (של המטופל עצמו). ניתוח פתוח מבוצע תחת הרדמה מלאה. פותחים את כל האזור מסביב למפרק כדי לאפשר למנתח ראות וגישה טובה יותר. ניתוח מפרקים פתוח מבוצע בגלל עצמות מבנה ירודות שמסכנות את הלסת, כאשר ישנו גידול בתוך הפרק, או מסביב לו או כשישנה צלקת חמורה או שבבי עצם בתוך המפרק.